החלטה בתיק רע"א 4843/12

בקשת רשות ערעור על פסק דינו מיום 24.5.2012 של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (ע"א 915-10-11, כבוד סגנית הנשיא, השופטת ש' דברת), בו נדחה ערעור על פסק דינו מיום 6.6.2011 של בית משפט השלום (ת"א 4689-09, כבוד השופט ע' כהן), במסגרתו חויב המבקש בפיצוי המשיב, לפי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק איסור לשון הרע או החוק), בסכום של 18,000 ש"ח.

רקע עובדתי והליכים קודמים

ברקע הסכסוך שבין הצדדים, מצוי מאבק בין משפחת המבקש לבין אגודת מושב פטיש (להלן: המושב), הנוגע לבית מגוריו של רב המושב, אבי המבקש, בגינו מתנהל הליך משפטי נפרד בין הצדדים. במסגרת מאבק זה, פרסם המבקש ערב ראש השנה התש"ע (ספטמבר 2009), מכתב המופנה אל תושבי המושב, בו מתח ביקורת חריפה על התנהלותו של המשיב, צבי קורבשי, יושב-ראש ועד הנהלת האגודה של המושב, וקרא להדחתו. זאת, תוך נקיטת לשון בוטה ושימוש בביטויים המייחסים למשיב מעשי מרמה, שחיתות פוליטית והתנהגות ב"חוסר שפיות קיצונית" (להלן: המכתב).

בשל פרסום המכתב האמור, הגיש המשיב לבית משפט השלום בבאר-שבע תביעה שעילתה בהוראות חוק איסור לשון הרע. דיון קדם משפט נקבע ליום 5.6.2011, ואולם, המבקש לא התייצב לדיון זה. בית משפט השלום פסק, בהיעדר התייצבות מטעם המבקש, על סמך תצהירי עדות ראשית של המשיב ושל המבקש, כי דינה של התביעה להתקבל. בפסק דינו קבע בית משפט השלום, כי למבקש לא עומדת ההגנה הקבועה בסעיף 14 לחוק - הגנת אמת הפרסום. בהקשר זה הדגיש בית המשפט, כי הגנתו של המבקש נסמכה על ציטוטים של אחרים אשר כלל לא זומנו למתן עדות. בנוסף, קבע בית משפט השלום כי אף ההגנה הקבועה בסעיף 15 לחוק - הגנת תום הלב - אינה עומדת למבקש. זאת, נוכח התקיימותה של החזקה הקבועה בסעיף 16(ב) לחוק, אותה לא הצליח המבקש לסתור. משכך, נקבע כי המשיב הוכיח את תביעתו ברמת ההוכחה הנדרשת.

           באשר לגובה הפיצוי, נפסק כי על המבקש לשלם פיצוי בסכום של 18,000 ש"ח. בקביעת גובה הפיצוי התייחס בית משפט השלום לכך כי המדובר בפרסום יחיד אשר יועד אך לתושבי המושב, כי המבקש פרסם את המכתב במטרה להגן על האינטרסים שלו ושל אביו וכי למשיב לא נגרם נזק ממשי. מנגד, הובאה בחשבון העובדה כי המבקש לא הביע חרטה על דבר הפרסום.

המבקש, אשר סבר כי לא ניתנה לו ההזדמנות לשטוח את טענותיו בפני בית משפט השלום, הגיש בקשה לביטול פסק הדין ולחידוש ההליך. בבקשה טען המבקש, כי לא התייצב לדיון ביום 5.6.2011 בשל תקלה אשר נבעה מחוסר תשומת לב. בהחלטה מיום 21.8.2011, דחה בית משפט השלום (כבוד השופט ע' כהן) את בקשת המבקש לביטול פסק הדין, בנימוק כי הסיכוי שתוצאת פסק הדין תשתנה לאחר שמיעת הראיות הוא קלוש. בתוך כך, נדרש בית משפט השלום בשנית לשאלות שהתעוררו בתביעה והוכרעו בפסק הדין. נקבע, כי המכתב מהווה פרסום לשון הרע וכי למבקש לא עומדות ההגנות הקבועות בחוק. בית המשפט חזר על כך כי המבקש לא עמד בנטל ההוכחה המוטל על כתפיו להוכחת אמת הפרסום משנסמך אך על ציטוטים של דברי אחרים ללא תצהיר מטעמם ומבלי שזומנו למתן עדות. זאת ועוד, נקבע כי טענותיו השונות של המבקש אינן מוכיחות כי מעשי המשיב נעשו במרמה ומתוך שיקולים אישיים-זרים, כפי שפורסם במכתב. באשר להגנת תום הלב, קבע בית משפט השלום, לאחר שבחן את כל החלופות האפשריות הקבועות בסעיף, כי עניינו של המבקש לא חוסה תחת הגנה זו.

המבקש לא השלים עם תוצאות פסק הדין, והגיש ערעור לבית המשפט המחוזי. לאחר דיון שקיים בפניו, דחה בית המשפט המחוזי את ערעורו של המבקש על כל חלקיו. בפסק הדין נקבע, כי הדברים שהובאו במכתב מהווים לשון הרע וכי למבקש לא עומדות ההגנות הקבועות בחוק איסור לשון הרע. כך נקבע, כי לא עלה בידו של המבקש להוכיח את המעשים להם טען במכתבו, ועל כן לא עומדת לו הגנת אמת הפרסום הקבועה בסעיף 14 לחוק. כמו כן, נקבע כי הגנת תום הלב הקבועה בסעיף 15 לחוק, על כל חלופותיה, לא חלה בעניינו. כך למשל, נקבע כי גם אם פרסום המכתב נעשה לצורך "הגנה על ענין אישי כשר" של המבקש (לפי סעיף 15(3) לחוק), הרי שהמבקש חרג ממידה "הגיונית" לצורך הגנה על עניין כאמור. כמו כן, נקבע כי מכתבו של המבקש התיימר לקבוע עובדות ולא אך להביע דעה, ועל כן לא חלה ההגנה המנויה בסעיף 15(4).

           בית המשפט המחוזי אף דחה את טענת המבקש באשר לגובה הפיצוי. בהתייחסו לכך, קבע בית המשפט המחוזי כי אין המדובר בסכום גבוה ביחס למקובל במקרים כגון דא, ואף כי מצבו הכלכלי של המבקש, כפי שנפרש לעיני בית משפט השלום, אינו מצדיק התערבות מצידה של ערכאת הערעור.

נימוקי הבקשה

לטענת המבקש יש לקבל את          בקשת רשות הערעור מן הטעם שהותרת פסק הדין של בית משפט קמא על כנו, תפגע בחופש הביטוי של המבקש באופן אישי ואף במעמדו של חופש הביטוי בישראל בכלל. בתוך כך, מצביע המבקש על מספר פגמים שנפלו לשיטתו בהליך ומובילים למסקנה כי דין הבקשה להתקבל. במישור הפרוצדוראלי, מלין המבקש על אי ביטול פסק דינו של בית משפט השלום בשל כך שהמבקש לא נכח בדיון ועל כן לא ניתנה לו ההזדמנות להשמיע את דבריו. לגופם של דברים, טוען המבקש כי המכתב מושא הבקשה כלל אינו מהווה לשון הרע. כך, לשיטתו, יש לבחון את הדברים העולים מן המכתב על רקע הנסיבות החיצוניות ולאור מכלול הדברים, ולא לדקדק במילים ובביטויים ספציפיים ללא בחינת ההקשר הרחב. יתר על כן, המבקש טוען כי גם אם ייקבע כי דבריו הם לשון הרע, ממילא עומדות לו ההגנות הקבועות בסעיפים 14 ו-15 לחוק איסור לשון הרע. כך, באשר להגנת אמת הפרסום הקבועה בסעיף 14 לחוק, נטען כי המסמכים אשר צורפו לכתב ההגנה מבססים הגנה ראויה, ובאשר להגנת תום הלב הקבועה בסעיף 15 לחוק, נטען כי הפרסום נעשה לשם הגנה על "עניין אישי הומניטארי" וכי ממילא היה אך בגדר "הבעת דעה". לעניין גובה הפיצוי, טוען המבקש כי מצבו הכלכלי הדחוק כלל לא עמד בפני בית משפט השלום, אף לא כאשר נדונה בקשתו לביטול פסק הדין, וכי הסכום שנפסק הוא גבוה במיוחד עבורו.

דיון והכרעה

לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות אף מבלי להורות על הגשת תשובה. הלכה היא, כי רשות ערעור לבית משפט זה ב"גלגול שלישי", תינתן אך במקרים חריגים בהם מתעוררת שאלה שהשלכותיה חורגות מן העניין שיש לצדדים הישירים בהכרעה במחלוקת שביניהם, או כאשר עיוות הדין שייגרם למי מבעלי הדין, אם לא תינתן רשות ערעור, יהיה בלתי מתקבל על הדעת (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982); רע"א 9658/11 ועקנין נ' גרוס (לא פורסם, 24.4.2012); שלמה לוין תורת הפרוצדורה האזרחית - מבוא ועקרונות יסוד 216-210, מהדורה שניה (2008)). סבורני, כי הבקשה שלפני אינה מעוררת כל שאלה כאמור החורגת מיישום הכללים שנקבעו בהלכה פסוקה על נסיבותיו הפרטניות של המקרה דנן. על כן, לא השתכנעתי כי עניינו של המבקש מצדיק דיון נוסף ב"גלגול שלישי".

אוסיף, כי העובדה שלמבקש לא עמדה ההזדמנות להשמיע את טענותיו בפני בית משפט השלום - בשל מחדל שהוא אחראי לו - טרם ניתן פסק הדין נגדו, אינה יכולה לסייע למבקש לקבל את מבוקשו. ראשית, בית משפט השלום פסק על יסוד תצהירי התשובה שהוגשו מטעם שני בעלי הדין, ועל כן לא ניתן לומר כי למבקש לא ניתנה כל הזדמנות לשטוח טענותיו בפני בית המשפט. שנית, כמתואר לעיל, המבקש הגיש בקשה לביטול פסק הדין אשר נדחתה בהחלטה מפורטת ומנומקת, תוך שבית המשפט נדרש פעם נוספת לסוגיות העקרוניות שעלו מן ההליך העיקרי. בית המשפט המחוזי נדרש אף הוא, מעבר לדרוש, לשאלת ביטול פסק הדין ודחה את טענות המבקש. לענין זה יצוין, כי אילו רצה המבקש להשיג על דחיית בקשתו לביטול פסק הדין היה עליו להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי, מה שלא נעשה על ידו. המבקש הגיש ערעור על פסק הדין עצמו, ובמסגרת זו לא היה רשאי לטעון בענין דחיית בקשתו לביטול פסק הדין שניתן בהעדרו. אשר על כן, סבורני כי אין מקום לבחינה נוספת, שלישית במספר, של טענות המבקש בסוגיית ביטול פסק הדין (ראו לעניין זה רע"א 1463/12 ארז תעשיות עץ בע"מ ואח' נ' אלבז, פסקה 7 (לא פורסם, 29.4.2012)), וממילא אין בטענתו זו, אשר אינה מעלה כל סוגיה עקרונית החורגת מנסיבות המקרה הקונקרטי, כדי לסייע לו לצלוח את המבחנים שנקבעו בהלכה פסוקה למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי".

למעלה מן הצורך אוסיף, כי גם לגופם של דברים אין אני סבור שבפסקי הדין של הערכאות הקודמות נפל פגם המצדיק את קבלת הבקשה. קריאת המכתב מבהירה כי דברי המבקש אכן מהווים לשון הרע. ייחוס דבר מרמה, הולכת שולל, התנהגות ב"טירוף" וב"חוסר שפיות קיצונית" למשיב אינם עניין של מה בכך. אמנם המשיב, בהיותו יושב-ראש ועד הנהלת המושב, הוא "דמות ציבורית" (ראו לעניין זה: ע"א 1104/00 אפל נ' חסון פ"ד נו(2) 607, 620 (2002); וכן את אזכור הדברים המובאים ברע"א 3614/97 אבי יצחק, עו"ד נ' חברת החדשות הישראלית בע"מ פ"ד נג(1) 26, 79 (1998)), ועל-כן עליו להיות נכון, יותר מאחרים, לשמוע דברי ביקורת חריפים; אולם, אין פירוש הדבר כי שמו הטוב צריך להפוך להפקר (ראו ע"א 89/04 נודלמן נ' שרנסקי, פסקה 32 לפסק דינה של השופטת א' פרוקצ'יה (לא פורסם, 4.8.2008)). במקרה דנן, כאמור, חרגו דברי המבקש מדברי ביקורת גרידא והם מהווים לשון הרע.

           יתר על כן, סבורני, כדעתן של הערכאות הקודמות, כי למבקש לא עומדות ההגנות הקבועות בחוק איסור לשון הרע. כך, לא צלח המבקש את רף ההוכחה הנדרש לצורך הגנת אמת הפרסום הקבועה בסעיף 14 לחוק, ואף לא עלה בידיו להוכיח כי דבריו חוסים תחת הגנת תום הלב הקבועה בסעיף 15 לחוק, על כלל חלופותיה.

באשר לגובה הפיצוי שהושת על המבקש, הרי שזה נבחן בפני בית משפט השלום, הן בפסק דינו הן בהחלטתו, אשר שקל בין יתר הדברים את מצבו הכלכלי של המבקש. בית המשפט המחוזי לא מצא כל טעם להתערב בעניין זה, וכך אף אני סבור כי אין מקום, ודאי לא במסגרת בקשת רשות ערעור ב"גלגול שלישי", להתערב בגובה הפיצוי שנקבע (ראו לעניין זה רע"א 90/10 עו"ד יוסף כהן נ' חדוה יחזקאלי, פסקה 6 (לא פורסם, 24.1.2010)), שאינו גבוה כלל ועיקר.

סוף דבר, הבקשה נדחית. משלא התבקשה תשובה מטעם המשיב, איני עושה צו להוצאות.

12.      לענין בקשת המבקש לאסור פרסום נספח טו' לבקשת רשות הערעור - מורה כמבוקש.

           ניתנה היום, ‏ו' בחשון התשע"ג (‏22.10.2012).